נירית שלו כליפא

מחוץ לחומות העיר העתיקה, סמוך לשער ציון נמצאת כנסיית המושיע הקדוש ((St. Saviour, בת המאה ה–14 ולצידה בית הקברות הארמני האזרחי.

בחצר הכנסייה, המוקפת בארקדת קשתות, קבורים מאז המאה ה- 18, הפטריארכים הארמנים של ירושלים. במרכז החצר, ברצפה קבורים הבישופים “שומרי המקומות הקדושים”, תואר שני במעלתו לפטריארכים. הבישופים, הממונים על המקומות הקדושים ואוצרות הכנסייה, אוחזים בכוח רב והשפעה בעת כהונתם. לאחר מותם, משמשות  מצבות האבן המונחות על הקברים, מרצפות למדרך עולי הרגל והמבקרים, ומעידות על המידה הנעלה של הענוה.

בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, לאחר טבח העם הארמני,  הגיעו פליטים רבים לירושלים ורבים מהם מצאו מחסה בתחומי המנזר הארמני סנט ג’ימס. הפטריארכיה הארמנית של ירושלים הקצתה לאוכלוסייה האזרחית (מי שאינם נמנים עם אנשי הכמורה), שטח רחב ידיים בבית הקברות בהר ציון, שנחלק מאז לאזור שבשימוש הכנסייה, למגורי נזירים או לקבורת כוהני הדת  ולאזור הקבורה של בני הקהילה האזרחית.

במהלך השנים 1948- 1967 היה בית הקברות בשטח ההפקר שבין ישראל לירדן וספג פגיעות קשות במבנים, בקברים ובעיטורים. תושבי הרובע הארמני קבלו לשימושם שטח בתוך מתחם המנזר בעיר העתיקה, שהיה תחת השלטון הירדני. לאחר 1967 שבו תושבי העיר העתיקה להשתמש בבית הקברות בהר ציון. הקומה השנייה של מבנה הכנסייה שופצה והקשתות נסגרו בחלונות זכוכית. בשנות ה-70 של המאה העשרים החלו הארמנים בבניית כנסייה חדשה שבקירותיה שובצו מצבות ישנות. ואולם, עקב סוגיות תכנון וגיבוש תכנית האב בהר ציון נעצרו העבודות ושלד המבנה נותר נטוש ומתפורר.

 בית הקברות האזרחי המשמש עדיין את הקהילה הארמנית,  אך כיום עקב ההגירה השלילית המשמעותית בשלהי המאה העשרים, ועזיבתן של משפחות ארמנית את ירושלים, הפך בית הקברות לזנוח ברובו.

במתחם הכנסייה מתגוררים אנשי כמורה המשמשים בכנסיית הקבר הקדוש. הכנסייה והחצר שנותרו בעזבונן שנים רבות שופצו לאחרונה בימי כהונתו של הפטריארך הנוכחי נורהן מנוגיאן.

עיטורי הקרמיקה בחצר ובמזבח

בקיר המזרחי, בגומחה הקרובה לכנסייה, נמצא מזבח שעוטר בשנת  1928 על ידי מייסד הקרמיקה הארמנית של ירושלים, דוד אוהנסיאן. באריח כחול שבדופן המזבח נכתב בארמנית:

דוד אוהנסיאן איש קוטחיה, אשר ייסד בשנת 1919 את אמנות הקרמיקה בירושלים , יצר כאן בסדנתו את האריחים האלה לציפוי המזבח לזכר הוריו ולזכר כל אלה מבני משפחתו אשר הלכו לעולמם. שנת 1928, בימי כהונתו של הפטריארך אלישע טוריָאן.

פנל נוסף, סמוך למזבח שזיהויו כעבודה של אוהנסיאן אינו ודאי, משתרע על קיר שלם והמרכזו צלב ארמני. פרופ’ נורית כנען קדר תיארה את הפנל:

האריחים הכחולים המעוטרים בדגם שחור יוצרים משטח אחיד, שעליו מופיע הצלב הענקי, מוקף מסגרת לבנה על פני הרקע, כדימוי מבודד וכסימן של התגלות.

פנלים נוספים עם צלבי ענק ארמנים נעשו בשנות ה-20 וה-30 על ידי הסדנה המשותפת למשפחות בליאן וקרקשיאן, ה”פלסטיין פוטרי”.

קבר סטראק בליאן

יצירתה של אמנית הקרמיקה הארמנית, מארי בליאן, על קברו של בעלה סטראק (Setrak Balian), שנפטר בשנת 1997. סטראק, הקדר, היה בנו של נישן בליאן ממיסדי הקרמיקה הארמנית של ירושלים. על המצבה הקבועה על חומת בית הקברות משתף סגנונה המיוחד של בליאן, הדמות האבלה המייצגת את האמנית, שלושת המלאכים, המייצגים את שלושת ילדיהם. בתחתית הלוח בולטים פרחי הצבעונים האדומים, גבעוליהם שבורים ופרחיהם שמוטים בהפגנת צער ואבל.

האנדרטה

בלב בית הקברות ניצב אובליסק, זוהי מצבת הקבר של חיילים ארמנים, מ’לגיון המזרח’ של חייל המשלוח הצרפתי, שנפלו בקרב עררה (Arara) בשומרון בספטמבר 1918. בני קהילות ארמניות מתורכיה ומרחבי העולם התנדבו בשלהי מלחמת העולם הראשונה לסייע למגר את השלטון האימפריה העות’מאנית המתפוררת. בקרב עררה, בפיקודו של הגנרל אדמונד אלנבי, נפלו 23 לוחמים ארמנים שנקברו תחילה בקבר אחים במקום. בשנת 1926 הועברו שרידיהם לבית הקברות בהר ציון ונבנתה המצבה, שהיתה ברבות השנים לאתר ההנצחה המרכזי לאירועי יום הזיכרון לחללי טבח העם הארמני בידי התורכים במלחמת העולם הראשונה.

האנדרטה לזכר חללי לגיון המזרח, צילום: ברוך גיאן.

לקריאה נוספת: שי רוזן, “לגיון המזרח”.

Print Friendly, PDF & Email